ריסטארט

בפרק זה אנחנו מארחים את אורה אגוזי, מנהלת בכירה בחברת טאבולה, כדי לשמוע ממנה מה תעשיית ההייטק, והתעשייה בכלל, מחפשות בבוגרי מערכת החינוך. אגוזי סיפרה על הצורה בה החינוך הדתי, שבו גדלה, סייע לה להתמודד עם קשיים ובעיות מורכבות, על היכולת שלה להתמודד כאישה יחידה בחברת גברים מנהלים, על היכולת לפתוח דלתות ולהעביר את המסר שהכל אפשרי לכל מין או מגדר - וגם על הדברים המרכזיים שהיא מחפשת בראיונות עבודה.

ד"ר שמעון אזולאי, פילוסוף ואיש חינוך, מתארח אצלנו כדי לדבר איתנו על המצב הקיומי של האדם ושל התלמיד, ובעיקר על שפת הצרכים ועל שפת האושר. הוא קובע ללא כל היסוס שפירמידת הצרכים של מאסלו היא שטויות, ונותן דוגמה נהדרת על הילד העני שמשחק כדורגל, ומסביר על היכולת של התלמיד להיות משמעותי ועל הדרך לדחוף אותו קדימה ולתת לו משמעות.

בפרק זה של ריסטארט אנחנו נפגשים עם חדיג'א טאהא, שמלווה מנהלים במשרד החינוך והייתה גם המנהלת הראשונה של בית ספר במגזר הערבי (בעקבות תביעה בבית משפט - היא מספרת בפרק גם על זה). היא מדברת על ימי הקורונה מנקודת מבטם של מנהלי בתי ספר - על הפער שבין האוטונומיה שיש להם בבית הספר ובין הטופסולוגיה והיעדים. על המשבר שקרה אחרי ההתפרצות היצירתית בתחילת הקורונה, על בתי ספר במגזר הערבי ועל האמון שיש לה באנשים שנמצאים בשטח ויכולים לקבל החלטה, להצדיק אותה ולעמוד מאחוריה מול הקהילה שסביב בית הספר.

לכבוד העברת התקציב בממשלה, מתארחת אצלנו ליאור קוטלר, האחראית על תקציב החינוך במשרד האוצר. היא מדברת על הקושי לפקח מה נעשה עם תקציב החינוך והאם יש לו אפקטיביות, על שיטות מדידה לאומיות ובין לאומיות ועל ההבדל בין משרד הבריאות ובין משרד החינוך מבחינת ריכוזיות וגמישות.

בפרק זה דיברנו עם יולי תמיר, נשיאת מכללת בית ברל בהווה ולשעבר שרת החינוך, על היחס בין שיוויון ובין חינוך. האם חינוך יכול לפתור את בעיית אי־השיוויון (לא, היא אומרת בנחרצות. למה לא? האזינו ותגלו), על הפער בין מצוינות במרכז ומצוינות בפריפריה, ועל המחיר שאנחנו צריכים לשלם כדי ליצור הזדמנויות שוות לכולם. זה פרק מרתק. תמיר מאתגרת את התפישות הישראליות המקובלות ומציעה דרך לאיזון בין מצוינות ובין שיוויון, היא מספרת גם על תפקידן של המכללות להוראה ביחס לפריפריה בה הן ממוקמות וביחס לבתי הספר אליהם הן מכינות, ומלאה בתובנות לגבי תפקידם של המורים בעולם שבו הידע נגיש!

שגיא היה ראש אגף הון אנושי ביחידת 8200, ומשם הפך להיות יזם חינוכי. השיחה איתו התחילה במקומות של הפער בין החינוך הפורמלי ללא פורמלי ובהבנה של התלמידים מה מטרת לימודי מחשבים, אבל די מהר הגיע לנושאים בוערים: איך מביאים יותר נשים ויותר תלמידים מהפריפריה ללימודי טכנולוגיה ולעיסוק בתחום. זו שיחה מרתקת, שעוסקת במחשבים ובטכנולוגיה, אבל גם באיך עוזרים לילד או ילדה לפרוח ולבטא את עצמם, איך נזהרים מהסללות חברתיות, ואיך מביאים עוד תלמידים מהפריפריה, שרוצים בכך, ללימודי מחשבים ברמה גבוהה.

"מבחינתי, כולם ילדים מיוחדים. הילד שלא שומע, הילדה שהיא גאון והילד שההורים שלו מתגרשים - לכולם יש צרכים ולכולם הצרכים ייחודיים." אומרת עדי אלטשולר, היזמת החינוכית שמאחורי תנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו', 'זיכרון בסלון' ולאחרונה - בתי הספר המכילים. זה הפרק העשירי של ריסטארט, ושמחנו לחגוג אותו יחד עם עדי. זהו פרק מרתק, כי עדי היא לא מישהי מתוך הממסד החינוכי, הממשלתי או העירוני, וגם לא מישהי שעד הסוף מבחוץ - היא מאתגרת את המערכת ואת החלקים בתוכה, ודוחפת אותם לחלום ולהגשים. היא מדברת אתנו על איך התחילו הדברים האלה, על האומץ לקפוץ למים ולהתחיל מיזם וגם על חינוך שחולם ומגשים.

בפרק זה אנחנו משוחחים עם הרב בצלאל כהן, שייסד את ישיבת "חכמי לב" ומדבר אתנו על החינוך החרדי - בזמן הקורונה ובכלל. השיחה עם הרב כהן מרתקת דווקא מפני שהוא לא מנסה לייפות או להנגיש את מערכת החינוך החרדית, אלא להציג את הדברים כהווייתם. הוא מדבר על ההבדל בין השאלה הלימודית ובין השאלה החינוכית בתקופת הקורונה - על השאלה אם אנחנו חוששים שהתלמיד יפסיד חומר, או שאנחנו חוששים שהתלמיד יצא ממסגרת ויפסיק להתחנך.

פרק החדש של 'ריסטארט' אנחנו מדברים עם אייל שלמה, מורה נפלא מבאר שבע, שמספר לנו על צורת ההוראה שלו. אנחנו מדברים כל כך הרבה על המאקרו, ממשרד החינוך, העיריות ועד המנהלים. אבל בסוף, הילדים שלנו לא פוגשים בכיתות את החוקר או המנהל, אלא מורות ומורים, והחשיבה איך אנחנו קמים מהקורונה ומנערים את האבק ממערכת החינוך היא, כל הזמן, צריכה להיות שאלה שמובלת ונענית על ידם. אייל הוא דוגמה נהדרת לזה. בפרק הזה אנחנו מדברים על מבחנים וטעויות, על הקשבה לתלמידים, על פיזור אבקת קסמים של אמון ונתינת אחריות לתלמידים. אייל חושב איתנו ביחד איך מנגישים חומר, איך גורמים לתלמידים להתעניין ובעיקר על תפקידו של המורה - המעבר בין מורה ש'מעניק' את החומר לתלמיד, ובין מורה שנותן לו תמיכה רגשית, עונה לשאלות, מכווין ומעשיר - ונותן לתלמיד את היכולת ללמוד בעצמו.

בפרק החדש של ריסטארט משוחח אלי עם פרופסור יורם הרפז, מרצה לחינוך במכללת בית ברל, שמסביר: אנחנו כל כך מורגלים לניתוק הזה שבין החיים ובין הלמידה, בין הדבר שאנחנו לומדים ובין הפרקטיקה שלו, עד שתלמידים שנכנסים לבית הספר מאבדים לאט את הסקרנות הטבעית ומתרגלים למה שהוא קורא לו 'למידה בית ספרית' - למידה שהיא רק משחק בללמוד. היא הצגה של שינון, זיכרון, אפילו של הבנה, אבל היא לא למידה אמיתית. תארו לעצמכם (שוב הוא מציע) ילדה שמתעניינת בספרות, משקיעה במקצוע, קוראת את ספרי החובה לשיעור וגם ספרי רשות - הזמן שלה הולך לקריאה, והיא מיד מתחילה לפגר במקצועות האחרים. היא מבינה שהיא לא יכולה להתעניין בתחום, שזה לא מה שמצופה ממנה. ילדים נכנסים לבית הספר נלהבים בכיתה א', ובכיתה ב' או ג' הם כבר מפנימים את העיקרון: כאן לא לומדים, והם נכנסים למצב של שבו הם לומדים את הידע כמנותק מהם.

מקס סיון הוא מנהל בית הספר התיכון להייטק ואמנויות בתל אביב. בפרק החדש של ריסטארט הוא מדבר אתנו על המיתוג המחודש של בית הספר שלו, על העיצוב החדש, אבל בעיקר על הצורה שבה הוא חושב שצריך להתייחס לתלמידים וללמידה בכלל. כרגע, הוא אומר, התלמידים שלי נבחנים בבחינות הבגרות בהמון מקצועות ותתי מקצועות. הם צריכים לשנן כל כך הרבה, עד שהמיומנות העיקרית שנבדקת אצלם היא בכלל לא למידה, אלא זיכרון. במקום זה, הוא מציע בפרק, כדאי לתת את האוטונומיה למנהלים. לפרק את הלמידה מכיתות לקורסים, להציע מסלולים שונים להתקדמות וללמידה, ובעיקר להפסיק להתייחס לתיאוריות ולמקצועות בנפרד מהחיים האמתיים. להפך, הוא מציע. למה שלא ניקח מקרה שקרה באמת - למשל, האוניה שנתקעה בתעלת סואץ - ונלמד דרכו פיזיקה, כלכלה, גיאוגרפיה, גיאופוליטיקה והיסטוריה? וזה לא עוצר רק שם. זה נכון לניסויים במעבדות, ללמידה מעודכנת של מחשבים וסייבר, ולפדגוגיה בכללה.

כל השנים, עליזה בלוך אומרת, אנחנו אומרים לתלמידות והתלמידים שהדבר הכי חשוב בחיים זה לקום בבוקר וללכת לבית ספר, ופתאום אמרנו להם שזה לא חשוב. אמרנו להם שבית כנסת זה חשוב, ופתאום בעצם לא. אנחנו אומרים להם שהדבר הכי חשוב הוא לבקר את סבא וסבתא ולחבק אותם, והנה גם זה לא קרה שנה. אמרנו למורים שהדבר הכי חשוב הוא לבקר את התלמידים ולהיות בקשר אישי איתם וגם זה לא קרה. יש המון תהליכים שאנחנו צריכים להבין מה המשמעויות שלהם. להבין מה המשמעות של הקורונה לחוסן של התלמידים שלנו, לביטחון העצמי, לביטחון במשפחה ובחברה שסביבנו. וכך זה ממשיך וממשיך, ברצף של תובנות חכמות על הצורה שבה בית ספר מתנהל, על הצורה שבה אנחנו חושבים על בתי ספר מחדש, ובעיקר על זה שאם נחזור לבית הספר לאותו המקום בו השארנו את הסימנייה ונמשיך כאילו לא אירע דבר - נאבד את הילדים. ומהצד השני, אם נחזור וניישם תובנות חדשות, אפשר להוביל בשנה זינוק פדגוגי וחינוכי שלא הצלחנו ליישם כבר כמה וכמה שנים.

בפרק החדש של 'ריסטארט' מדברת רוית על החזרה לבתי הספר, אבל גם על תפקיד בתי הספר בעולם החדש. היא נחרצת בדעתה: למידה אפקטיבית כשהיא באה מהשטח. זה אומר גם יותר גמישות למורים ומנהלים, אבל הרבה מעבר לזה - אלה שיתופי פעולה עם חברות בשוק העבודה, זה המבט על המורה כמנחה וכמכווין, לא רק כמנחיל ידע, זה הניסיון הכולל להכניס רובוטיקה, מחשבים ובעיות מורכבות, ולהפוך את הלמידה למעניינת ולפרקטית הרבה יותר עבור התלמידים.

מיכל מדמון היא המקימה והמנהלת של קהילת 'חינוך 2020', אחת מקהילות החינוך הגדולות והתוססות ברשת. בפרק החדש של 'ריסטארט', היא מספרת על מנהלת בית ספר בהולנד ששינתה את תפיסתה לגבי הקשר עם הורים, מדברת על הסיבה שבשלה לקחה הפסקה מניהול הקהילה, ומבקשת שבחזרה אל בתי הספר נשב ונקשיב לתלמידים ולתלמידות, להורים ולמורים, נשאל מה עבד היטב ומה לא, כדי שהתכנון קדימה יתחיל מלמטה, מהשטח, מהתלמידים שלומדים ומהמורים, שמכירים אותם הכי טוב ורק זקוקים לקצת זמן לשבת, לחשוב ולתכנן קדימה כמו שצריך.

בפרק החדש של 'ריסטארט', הפודקאסט החדש מבית הגיע זמן חינוך, מספרת שירלי על השנה הלא פשוטה שעברה מערכת החינוך ועל החזרה המורכבת לבית הספר. היא מצביעה על הבעייתיות המובנית בחטיבת הביניים, על ריבוי המקצועות ועל העדר האוטונומיה למנהלים ולאנשי השטח לבנות את החינוך כמו שהם חושבים שצריך לתלמידים שהם מכירים. היא מציעה להעמיד יעדים אישיים לכל תלמידה ותלמיד, שיאפשרו לדעת טוב יותר על המצב האישי, הרגשי והלימודי שלהם ואומרת - יש זמן חסד בחזרה לבתי הספר ובזמן שאנחנו נמצאים בו מבחינת מערכת החינוך. זה זמן שחבל לבזבז אותו, ואפשר לנצל אותו להתקדמות ולשינוי.

"אם היינו אומרים לתלמידים בתקופת הקורונה 'תחזרו ללמוד כשבא לכם', זה לא יעבוד. זה כמו להגיד: 'באיזה יום בדיוק יתחשק לך לקחת את המאמץ לעבור מפיג'מה לללמוד בכיתה?' ממש צריך טקס. אני חושב שצריך להיות יום שבו אומרים: אין יותר מהבית. שזו לא תהיה אופציה. כי העצלות הטבעית שלנו אומרת: לא בא לי היום. מחר נחשוב על זה. אז טקס. זה הדבר הראשון שצריך לעשות". בפרק הראשון של 'ריסטארט', הפודקאסט החדש מבית הגיע זמן חינוך, מנתח דן אריאלי את המעבר הזה, מדבר על החינוך ביום שאחרי הקורונה ונותן כמה תובנות נחרצות שרלוונטיות מתמיד לכל מי שחינוך נמצא בליבו לאתר הגיע זמן חינוך: https://www.edunow.org.il/