מעלה בטוב

פרק 94 ביקורת על הביקורת, ואיך לתת משוב? עם אוריין צ'פלין לתכנית "איך לפעול באזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form אומץ הוא מה שנדרש כדי שניצור, נפעל, נעשה, נצא לאור, נבטא את הקול הייחודי שלנו בעולם. על במה, ביצירה, ביזמות. אומץ הוא נכונות להסתכן. כי להכנס לזירה דורש להיות נכונים להתמודד עם חוסר המושלמות, עם אתגרי הדרך, ועם "מה יגידו האחרים". כשהיא נחתה בארץ, חיכתה לה הפתעה. ביקורת ארסית במיוחד מרוחה על דפי העיתון של המדינה. עד אז, זכתה למילים טובות,למחמאות, לתשבוחות. היא סופרת מוכשרת. והיא נכונה גם להתמודד עם עמדות בלתי מלטפות, אבל הטקסט שקיבל את פניה בארץ היה רעיל. רעל שחלחל לתוך הגוף, והרגיש כמו "תאונת דרכים עם רוע". אחרי ההלם והדמעות, התכנסנו שוב לפרק שבו ביקרנו את הביקורת. ביקורתיות (שלא כמו חשיבה ביקורתית) אינה בלעדית רק ליוצרים או ליזמים, היא ניחתת על כולנו, וגם אנחנו לפעמים מטיחים אותה באחרים, בקרובים לנו. בעצמנו. החלפנו מחשבות על ביקורת. האם היא מקדמת ומניעה או שמשתקת ומקפיאה? דיברנו על מילים ועל הלחן שלהן. כי אפשר לומר הכל, לעמוד גם על מה שפחות, על מה שנעדר או חסר ודורש שיפור, השאלה היא ב- איך (עניין מוסיקלי). ואיך אפשר להמיר ביקורת בכלי שנולד בכוונות טובות באמת – משוב. אוריין צ'פלין, בפעם השלישית בפודקאסט, היא סופרת ויוצרת. השנה הפציע ספרה החדש "משהו קורה לבלה" הוא רומן על זמרת אופרה צבעונית שהולכת ומטצמצמת לתוך עולמה הפנימי והמדומיין בצל מחלת דמנסיה. הכתיבה של אוריין מהעיניים שלי רזה, מושחזת ותמיד מתובלת בהומור, ואולי מה שהכי מאפיין את דמויותיה זו העין הטובה שניכר שהיא שוזפת בהן. הן נבראות באהבה. לתכנית "איך לפעול באזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form לפרק על מחירי ביקורתיות ותחרותיות עם מיה לויט פרק 11 - על מחירי תחרותיות וביקרותיות עם מיה לויט פרנק - מעלה בטוב | Podcast on Spotify לפרק איך פסיכולוגיה חיובית משרתת אותך פרק 46 - איך הפסיכולוגיה החיובית משרתת אותך? - מעלה בטוב | Podcast on Spotify לפרק: טובת האמא. מה אמהות צריכות? פרק 24 - טובת האמא. מה אמהות צריכות? - מעלה בטוב | Podcast on Spotify לערוץ מעלה בטוב ביוטיוב: https://www.youtube.com/channel/UClNhETHkHBQ5PQZ55GC1jnA לקפסולות תוכן באינסטגרם: https://www.instagram.com/invites/contact/?i=tkbe1uprngf1&utm_content=1qk9smu לאתר של דנה רגב, מאמנת אישית, מאמנת יזמים ובכירים, מרצה, ומנחת סדנאות: https://www.danaregev.com/ לטור במאקו על גאונות: https://www.mako.co.il/health-weekend/Article-83a8d38a39adb71027.htm לטור המאקו על סטרס: https://www.mako.co.il/health-magazine/live_healthy/Article-5c095df0bf72d71026.htm

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form פרק 75 איך למצוא את האמת בעידן פוסט אמת? עם פרופ' עמית צורן אנחנו מאוהבים במציאות שנגלית לפנינו. בטוחים שהיא ממשית כל כך. אבל המציאות היא לעתים תעתוע. והאמת? יש דבר כזה, אמת? הייתי כתבת בעיתון. מעל ישראל ריחפה סכנת מלחמת המפרץ שתיים. סדאם חוסיין שוב איים והרחוב הישראלי היה אחוז פניקה. בעיתון שעבדתי בו פורסם באותו שבוע שער, נושא את הכותרת: אצטדיון בלומפילד ישמש קבר החיים במגה פיגוע תמונת קבר אחים מפולין של ימי מלחמת העולם השנייה והשואה צורפה לשער, להמחשה. אני זוכרת את הזעזוע שלי. התפכחות מרומנטיקה של עיתונות שומרת, מאירה, מדווחת, והכרה בציניות של מכירת עיתונים והנדסת תודעה. כי פחד מוכר יותר מחזון או מהאמת. האמת היא שסדאם חוסיין איים, ובעיריית תל אביב נמצאה פקודת מגירה לקבורה בבלומפילד במקרה של מוות המוני. רק שהפקודה נכתבה אחרי מלחמת יום כיפור והמושג מגה פיגוע נולד יותר משני עשורים אחרי. חצי אמת ועוד חצי אמת והנה שקר חדש נולד. ובי מת החלום להיות עיתונאית או בעצם למכור עיתונים. אני מספרת את זה כי כשהייתי ילדה האמנתי שיש אמת, והאמנתי שבעלי סמכות מנגישים לי אותה: אבא, אמא, המורה, העיתון, המדע. וככל שגדלתי האמת הלכה והצטמקה, הלכה והפכה חמקמקה יותר ויותר. הסמכויות הלכו ואיבדו מכוחן, נחשפו פוליטיקות מאחורי דת ומדע, עיתון ושלטון. עם הזמן אני בעיקר יודעת שאני לא יודעת. מהפיכת המידע יצרה עולם פוסט אמת. עולם שמשקף את החוק האלמותי: האמיתות שלנו הן לא יותר מאמונות. יש אמת ויש ידיעות, הן בתוכנו, ואיכשהו דווקא בהן למדנו לפקפק, יאמר פרופ׳ עמית צורן, חוקר בבית ספר למדעי המחשב באוניברסיטה העברית ומרצה לעיצוב בבצלאל. שיחה על אמת שמבקשת לחבר אותנו ל.. לב. לסרטון על תנועת "ציפורים אינן אמיתיות" https://youtu.be/JK1dXuMEpT0 לערוץ מעלה בטוב ביוטיוב: https://www.youtube.com/channel/UClNhETHkHBQ5PQZ55GC1jnA לקפסולות תוכן באינסטגרם: https://www.instagram.com/invites/contact/?i=tkbe1uprngf1&utm_content=1qk9smu לקורס מתחברים ממצוינות לגאונות: https://lp.vp4.me/cchg לאתר של דנה רגב, מאמנת אישית, מאמנת יזמים ובכירים, מרצה, ומנחת סדנאות: https://www.danaregev.com/ לטור במאקו על גאונות: https://www.mako.co.il/health-weekend/Article-83a8d38a39adb71027.htm לטור המאקו על סטרס: https://www.mako.co.il/health-magazine/live_healthy/Article-5c095df0bf72d71026.htm לפרק מסע בתולדות התודעה האנושית עם ד"ר דניאל נוה https://open.spotify.com/episode/7ayGHWFj3vyzgIQlvwJkLk?si=Lk86GLI9RhOHKIK09Xr1aw לפרק איך השפה מעצבת מציאות עם ד"ר אורלי פורמן https://open.spotify.com/episode/0h1JEOwhIyTei3RsXr7Gqm?si=3s5EPNkmQ76BUfHn_2xOOw

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form פרק 45 איך השפה מעצבת מציאות? עם ד"ר אורלי פורמן אחת האהבות הגדולות שירשתי מבית היא - לטייל בעולם. כשנסעתי למקומות רחוקים, פגשתי אנשים אחרים. צ׳ולות בפרו ובבוליביה. אינדיאנים משבט המאיה ביוקטאן ובגוואטמלה. בני שבט המסאי הנוודים בטנזניה. פרצופים אחרים, שפות שונות, אמונות מובחנות. בדעיבד הגעתי למסעותיי כמו האדם הלבן הטיפוסי: אדנותית, פטרונית, מתנשאת. בהשקפת העולם הלינארית שהתחנכתי אליה יש טובים יותר ופחות. חכמים יותר ופחות. מוצלחים יותר או פחות. האנשים החדשים נחוו תחת עיניי (הביקורתיות והמוגבלות) כ- פחות: נחשלים. פרימיטיביים. לא מפותחים. לא ידעתי את מה שלא ידעתי. הבטתי בהם דרך המשקפיים הכולאות שהרכבתי. השפה האנכית לינארית התבטאה גם בחיי היומיום בלי מודע. היא הפרידה אותי מהאחרים שסביבי. יצרה תחושות של נחיתות או התנשאות. היא הפכה אותי לבורה ונבערת. לכזו שלא יכולה לראות את השפע הגאוני של האינדיאנים מהרי האנדים בעשבי מרפא. את הגאונות של האבוריג׳ינים באוריינטציה מרחבית. את תפישת הזמן של בני שבט המאיה. למען האמת, אני עודני בורה ונבערת ולא מכירה את דקויות הידע של עמים אחרים. אבל אני יודעת שאני לא יודעת זו התקדמות איך כל זה קשור לשפה שלנו? בפרק הזה. על התודעה, על גבולותיה, ועל החופש שאולי בכל זאת יש לנו. *אזהרה: השיחה הזו מעמיקה אינטלקטואלית ומבקשת קשב דרוך. והתגמול? עוד הצצה לרזי התודעה, למגבלות ההכרה, ולבחירה שיש לנו (בתוך המגבלות). עוד סימני שאלה מול ה״אמת״ שאנחנו ״יודעים״ מי אמר גלולה אדומה? מטריקס זה פה ובבקשה תחוו ותשתפו - לומדת מכם. האזנה נעימה

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form משברים מפגישים אותנו עם נמוך, כואב, לפעמים מעליב, לפעמים שומט ביטחון או אונים. משברים הם חלק אינטגרלי מהחיים, והם רגעים לא פשוטים. לפעמים המשברים שלנו עוקבים שינוי שהתרחש ושאנחנו צריכים להתאקלם אליו: גיל ההתבגרות, משבר אמצע החיים, משבר ילד ראשון, גירושי הורים. לפעמים גורם חיצוני שובר בתוכנו משהו – פיטורין, מחלה של קרוב, אובדן, תאונה. לפעמים המשבר מסמן, שמה שעבד לנו בעבר כבר לא רלבנטי. תקיעות בעבודה. שחיקה. משבר זוגיות. הפירוש למילה משבר בתנ"ך הוא מקום מושבה של היולדת בעת הלידה. אנחנו נוטים להתייחס למשברים כאל משהו שלילי, מפריע ברצף החיים, מיותר, אבל אולי למשברים יש פונקציה? אולי הם נועדו להזיז אותנו, להיטיב איתנו, לאפשר לידה של משהו חדש? הקטע הוא, שבדעיבד ובפרספקטיבה - משברים גם מצמיחים. ולאחריהם, אנחנו מעריכים יותר את החיים, משנים סדר עדיפות ומוקירים את מה שהיה עד לא מזמן מובן מאליו. היחסים שלנו עם אחרים משתפרים, מתרככים. אנחנו מרגישים חסינים להתמודדות עם אתגרים. אנחנו נחשפים להזדמנויות חדשות. ואנחנו מתפתחים רוחנית, יוצקים משמעות למשבר, מייחסים לו סיבה גבוהה, שיעור שהיה עלינו לעבור. מה מאפשר לנו לצמוח? מה מקל על ההתמודדות עם משבר? ד"ר קרן אור חן, פסיכולוגית ומרצה, שכבר הכרת בפרק על שינה וטיפוסי שינה, הביאה איתה שוב את הרוח המיוחדת והאנרגיה הבלתי מתכלה והמדבקת.

פרק 3, יזמים בטוב עם דקלה גולדשטיין מלמוד "החברים של דקלה" תמיד אנשים סקרנו אותי: מקורות המוטיבציה שלהם, הרצונות הכמוסים, הסודות, השקרים, הגאוות, האמונות. מאז שאני זוכרת את עצמי, הצלחתי להתחבר לאחרים באמצעות הכרות אחד על אחד מעמיקה, אישית ואינטימית. בהתכנסויות חברתיות, הביישנות ניצחה, ולמדתי לפצות עליה במה שאחרים פירשו כהתנשאות ובעבורי זו הייתה בעיקר התבוננות מהצד, הפשרה איטית ובטוחה, המתנה פאסיבית ליוזמה נדיבה של האחר להכיר אותי. בהקשר החברתי, הרגשתי לא פעם שיש פער עצום בין איך שאני תופשת את עצמי לבין האופן שאחרים. נדמה לי שהשתפרתי בזירה הזו, אבל זה לא אזור הנוחות שלי- השלב הראשון של ההכרות, ההתנעה. בכל סדנה או קורס כשמגיע תורי להציג את עצמי, הלב שלי דופק, ואני מתכננת מה לומר. ואחר כך עסוקה בלבקר את הבחירה שלי – הייתי מתומצתת מדי? משעממת מדי? פלצנית? בומבסטית? שחצנית? יומרנית? מכירים את האנשים האלה שזורחים בשלבים הראשונים? שמחייכים מיד? מחבקים מיד? לא מחכים להזמנה וניגשים? האנשים האלה שנראים בטוחים כל כך, אותנטיים למדי וטבעיים? אז כזאת – אני לא. לעומת זאת, דקלה מלמוד גולדשטיין - היא שמש כזו בדיוק: חייכנית, מזמינה, סופר אותנטית ולא מתיימרת להרשים (והכי מרשימה!). היא מישהי שנדמה לי שכולם רוצים להיות חברים שלה. היא מחוברת, היא מחברת, חברותית, חברה. והיא יזמת חברתית שיסדה את "החברים של דקלה". אפשר להבין מהו אזור הגאונות שלה, מתי היא באלמנט זון שלה. שמתם לב שאנשים שממשים את הפוטנציאל שלהם, שעוקבים אחרי התשוקה שלהם ונובעים יצירתיות – ממציאים את ה- job title שלהם? אז נפגשתי עם דקלה כדי לפרק את האיכות המחברת חברותית הזו. ולהנות מזמן של חום ואור. מה אפשר ללמוד מה- connectors? תהיו חברים ותתחברו לפרק הזה!

"מי יהיו האנשים המאושרים במאה ה- 21" זו כותרת של מאמר שכתב נאור נרקיס שתפסה את תשומת לבי מיד. אני חוקרת אושר וגם את עתיד העולם, ואני סקרנית מאד לגבי יזמויות ועסקים. אז מי יהיו האנשים המאושרים במאה ה- 21? נאור נרקיס הוא יזם מעניין במיוחד. ונדמה לי שהוא מגלם אנשים מאושרים במיוחד. הוא עושה את מה שהוא אוהב. הוא תורם ומספק ערך. הוא לא עסוק מדי ("זה לא מגניב להיות עסוק"). והוא מתפרנס מעולה. הוא סקיילנאסר (מושג שהוא המציא), או במילים אחרות - סטארט אפ של בן אדם אחד. ובפרטים הקטנים: הוא מנהל את קהילת התוכניסטים שמונה מעל 20 אלף חברים וגדלה as we speak. האנשים שמעוררים את השראתי הם אנשים שפיצחו את הנוסחה הזו בדיוק. אז מי שהוביל את מחאת המילקי (ונצרבה כטראומה עבורו) הוא היום תוכניסט, שסולל לעצמו דרך ארוכה, בינלאומית בחזונו. כשנפגשנו לשיחה הזו, נרשם קשר קארמתי ביננו. יותר מדי צירופי מקרים ליוו אותנו מאז, אז חוץ משיחה מרתקת, נדמה לי שהרווחתי חבר חדש. משובח ממש. ממליצה בחום על הפרק הזה ליזמם שביניכם וגם לאלה שחולמים להיות...

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form פרק 24 מה אמהות צריכות? עם אוריין צ'אפלין לעשות רילוקיישן זה האמא של מתיחת אזור הנוחות. ללמוד שפה חדשה אבל בעיקר את הסאב שלה. להשתייך שוב. מהתחלה. להיות אמא במקום זר, זה עניין. זה הסיפור של אוריין. קיבוצניקית לשעבר, קרייריסטית מצליחה, חלק מהארץ הזאת, ארזה מזוודות ותיקים, בעל וילדים וטסה אל מעבר לים. ושם, היא לקחה קורס באוניברסיטה. וכשכל אחת הציגה את עצמה, את מקורותיה, את סיפורה, אוריין עמדה וסיפרה כבדרך אגב שהיא הגיעה מקיבוץ שריד, שהיא ילדת לינה משותפת. הנשים בקהל נדהמו. מה זה לינה משותפת? מה זה הקיבוץ הזה? זו כת? איך הרגישו האמהות כשהילדים שלהם לא ישנו איתן? פעם ראשונה שאוריין עצרה לחשוב על האמהות. נכון, הן צודקות. איך הן הרגישו באמת האמהות? תמיד דיברו על הילדים, על ההשפעה עליהם. המפגש הזה עם נשים אחרות, היה הרקע לספר שיצא השנה "ארבע שעות ביום", המגולל מונולוגים מפי שלוש עשרה אמהות שונות לילדי לינה משותפת בקיבוצים. שיטת "הלינה המשותפת" היא יחידה בעולם, והיא אתגרה פרדיגמה אנושית יציבה ומבוססת בפרדיגמה חדשה. אני צדה פרדיגמות כתחביב, ואוהבת להרהר בהן, לערער עליהן. האם הן מוכרחות המציאות? האם הן אחוזות בטבע? האם יש עוד דרך? מהם הרווחים, מהם המחירים? איפה הכל התחיל? הספר הזה גרם לי לחשוב - איך פרדיגמות תרבותיות לפעמים (והרבה) מכניעות אינסטינקטים, מסרסות את טבע הדברים, אבל הוא גם הוכיח ש"גם אם יש שיטה אחת, לא הייתה אמא אחת" כמו שאמרה אוריין, ושהבחירה נטועה בטבענו. חלקנו בוחרות להסכים, אחרות בוחרות למרוד, ויש את אלה שמוצאות את דרך האמצע. וככל שאנחנו עושות את הבחירה במודע ולא מתוך אין ברירה - כך אנחנו שלמות יותר עם המציאות. הוא גם גרם לי לחשוב שמרגע שנולדים ילדם לעולם שאלת טובתם היא השאלה הראשונה במעלה. ומה עם טובת אמם? מה היא צריכה? איכשהו, הדיון הזה נעדר מסדר היום. אוריין ואני ניסינו באמצעות הדמויות מהספר (שהן דמויות חיות ואמיתיות במציאות) להבין - מה אפשר ללמוד מהן על אמהות בכלל? על האמהות שאנחנו?

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form פעם לא היה כסף. והיו חיים. היה אוכל והייתה קהילה ועמל . כסף - לא היה. רק לפני 7500 שנה עם המהפכה החקלאית, נולד גם הכסף. מערכת אמון בתוך הקהילה שנועדה לאפשר סחר חליפין. הכסף נבחר להיות משאב שאין לו ערך משל עצמו (אי אפשר לאכול אותו, לדוגמא), הוא מדיד, הוא עמיד והוא קל לנשיאה. מתכות כמו כסף, זהב, נחושת נבחרו לשמש כמטבע. ובסמוך להולדת הכסף, נולד גם אחיו - החוב. החוב נועד לייצר צמיחה. אם אני חקלאית שמגדלת חיטה, עליי לקנות זרעים. ייתכן שאין לי את הכסף הנדרש לזרעים, אבל אני מניחה שכאשר אקצור את החיטה, אוכל למכור אותה ולשלם את מחיר הזרעים, ריבית למלווה, וגם אשא רווחים. עד כאן, הכל די מובן ומאד פשוט. עם הזמן, משחק הכסף השתכלל. בנקים נוסדו והכסף נשמר במקום אחד. עם הצנטרליזציה הבנקאית, גם כלכלת הרזרבה הגיעה לעולם (הבנק החל מלווה יותר כסף מהזהב ששמור בכספותיו). גם כסף הנייר הוא המצאה די חדשה. עד לא מזמן הניירות ייצגו זהב. סטנדרט הזהב היה נהוג בעולמנו. ב- 1971 הנשיא ניקסון ביטל את הקשר בין כסף הנייר לזהב. מעתה, הדפסת כסף אינה כרוכה בכריית זהב. כסף פיאט. מודפס בידי המדינה ללא הגבלה. ביובל השנים האחרון, הכלכלה העולמית והגלובלית הגדילה את החוב שלה לממדים עצומים. מה הקשר אלינו, אתם שואלים? שאלה טובה. לא לימדו אותנו על כסף. לא ביסודי, גם לא בתיכון. את המשחק הזה כולנו משחקים באופן יומיומי. מעטים מאיתנו באמת מבינים את כלליו ומתי מעט מגדירים אותם (את הכללים). כבר הרבה שנים כסף מעסיק אותי. בשנה האחרונה, הוא מעסיק אותי באופן פילוסופי, היסטורי. "חקר ההיסטוריה של הדעות הוא תנאי מקדים לשחרור התודעה" אמר הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס. אין לי השפעה על כלכלת העולם, גם לא על מדיניות מוניטרית של הפדרל ריזרב. אני לא כלכלנית ויש לי עוד הרבה מה ללמוד. מה שכן אני מציעה לכם - להצטרף וללמוד איתי. להרחיב מודעות בנוגע לאחד המשאבים המהותיים בעולמנו. למידה היא התחלה. באמצעות התחקות אחר ההיסטוריה של המוסכמות החברתיות שלנו, אפשר להבין ש- 1. הן לא הכרחיות 2. יש עוד אופציות לא לימדו אותנו על כסף, אבל אפשר להתחיל ללמוד לבד. אני יודעת, יש אנשים שעיסוק בכסף (כמו במתמטיקה) מעלה בהם תחושת בחילה מיידית ורתיעה גופנית. חנן שטיינהרט, כתב גלובס ומחבר הספר A brief History of money' ואני ניסינו לעשות הכל על מנת להנגיש את הנושא באופן שמתאים לכל שומע. את הפרק הזה היינו אמורים להקליט ב- טוקהאוס - תוכן ועניינים ואז הגיע covid19 וטרף גם את הערב הזה ביחד עם הכלכלה. הקלטנו מרחוק במקום, וביום חמישי, יעלה פרק על כסף, חוב וקפיטליזם. קחו לכם שעה ארוכה של הקשבה פעילה, ומסע במנהרת הזמן. איך הכל התחיל, לאן הגענו ומה צופן לנו העתיד.

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form פרק 20 עתידנות עסקית – אילו מגמות וטרנדים צפויים לנו? עם עדי יופה אנחנו חיים בעולם משובש. כזה שמכיל הפרעות בקצב גובר והולך, ומקשה עלינו להתנבא. השינוי הוא הקבוע היחיד בחיינו כבר הרבה זמן, ועכשיו עם הקורונה, אי הוודאות גדלה. ברור לרובנו שהעולם שאנחנו מכירים כבר אבד ושהעולם שנחזור אליו כבר לא ייראה אותו דבר. אבל איך הוא ייראה? אילו מגמות האיצה הקורונה? עדי יופה היא טרנדולוגית, בעלת חברת fast forward לעתידנות עסקית. היא אוספת נתונים וחוזה טרנדים. והיא גם מרצה בבינתחומי הרצליה. נפגשנו לשיחת זום לנסות להבין מה מספר לנו ההווה על העתיד. האם השינויים שאנחנו חווים הם מחזוריים עם גוון לינארי? או אקראיים? שוחחנו על השחיקה באמון שלנו במוסדות הפוליטיים והכלכליים. על העומס שאנחנו חווים - עומס בשעות עבודה, עומס בצריכה, עומס בחפצים ועומס מנטאלי ממסכים. שוחחנו על קהילתיות שתתהדק, אנושיות שתנצח, ובעלות שתלקח חזרה לידינו באקטיביות. וגם על מיומנויות לעולם החדש (לטובת הישרדות בעולם משובש): אינטליגנציה רגשית הבנה טכנולוגית מסוימת מיתוג אישי יכולת לשת״פ - בניגוד לתחרותיות ומשחק סכום אפס זיהוי הטרנד הבא

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form פרק 18 - למה אנחנו מרגישים רגשות "שליליים"? עם הילה שלזינגר שמעו סיפור, לפני ארבע שנים, ישבתי בכיתה בלימודי הפסיכולוגיה האדלריאנית. זה היה ערב יום השואה, והמרצה בחרה להתחיל את השיעור בהשמעת שיר: "רקמה אנושית אחת" הקול החד פעמי של חוה אלברשטיין, המילים שמדברות על החיבור שבין כולנו, ההקשר המסוים של היום הזה לזכר ששת המיליונים - כל אלה הביאו אותי לדמעות. כלומר, התייפחות. ביום הזה, ידעתי שנפל דבר. עכשיו, אני יודעת ש"הגעתי הביתה". לב הקרח הפשיר. שנים קודם, הריצה היומיומית הלא נושמת, הפכו את ימיי ל- עוד מאותו היום. ימי זיכרון, ימי חג, ימי הולדת - הכל נצבע באותו צבע של עוד משימה לתפעל ולסיים, ולהמשיך לעבר היום הבא. לא עצרתי, לא נכחתי. הילדה שהייתי, הנערה שהייתי, הרשתה לעצמה - להיות עצובה. ועכשיו, שנים אחרי, שוב הרשיתי לי להתחבר פנימה, להרגיש, לבכות ליד כולם. אנחנו שואפים לשמוח, להרגיש שלווה ואושר, סיפוק, גאווה. אנחנו מייצרים בלי משים תרבות שהיא טרור של שמחה, עריצות של חיוביות. רק שהכנעה, הדחקה, הסתרה ואיפוק של רגשותינו פוגעת בבריאותנו הנפשית. הרגשות שלנו נותרים בפנים, מוכנעים והדופים, הולכים ומתלבים, תוססים ומכרסמים. אצל חלקנו הם יתפרצו כשכבר לא נוכל לשאת את הלבה הרותחת. אחרים, יחיו את חייהם על "אש קטנה" - לא ירשו לעצמם להתעצבן אך גם לא להתאהב, לא ירשו לעצמם לכעוס אבל גם לא יחוו שמחה ילדותית ובמקרים קיצוניים, אנחנו עלולים להתעורר רק כשמגיעה "שיעור" כואב מהמציאות. החוויה האנושית כוללת את כל מנעד הרגשות. זה נורמלי לכעוס, זה טבעי לפחד, זה לגמרי אנושי לקנא או להעצב. ויותר מזה - לרגשות האלה יש חשיבות וככל שניתן להם מרחב נוכל ללמוד על הבקשה שהם מקפלים בתוכם. ימי הקורונה מכילים בתוכם את כל המרכיבים לרגשות קיצוניים. הוודאות נשמטה, השגרה הופרה, הרגלים חדשים הפציעו במציאות חיינו. למדנו לעשות מהלימון לימונדה, להסתכל על bright side של הדברים, אבל לפעמים הם מבליחים - הפחד והדאגה, התסכול או הגעגוע. וזה הכי נורמלי וטבעי. בשיחה עם הפסיכותרפיסטית הילה שלזינגר שוחחנו על רגשותינו הלא זוהרים ועל חשיבותם בחיינו. הרצאת טד על בושה של ברנה בראון: https://www.youtube.com/watch?v=bRRNrMgfTTo

השיחה שלנו נסובה סביב מיינדסט מנהיגותי ויזמי, אבל היא זלגה כל הזמן למה שמעסיק את כולנו עכשיו - העולם שלנו. בלי שידענו שכל כך מהר יאותגרו הרגלינו הישנים, בלי שהבנו שיום בהיר אחד תדרוש מאיתנו המציאות התנהלות חדשה, בלי שהערכנו שזיהום האוויר יצנח בתקופה כל כך קצרה. ד"ר מרילין אטקינסון היא פסיכולוגית בהכשרתה, שהפנתה עורף לפסיכולוגיה המסורתית, והפכה לאחת המאמנות הראשונות בעולם, אחת הנלפיסטיות הראשונות. היא יזמית שמנהלת רשת של 60 בתי ספר בשם "אריקסון" לאימון ברחבי העולם, לרגל פתיחת בית הספר החדש בשיתוף עם NLP פלוס בארץ, התכנסנו לשיחה על כלי אימון בהקשר של מנהיגות ויזמות. היא מדברת בעד לקיחת סיכונים, ומעודדת לשינוי הרגלים, עשיית דבר חדש ומאתגר מדי יום, ויצירת טריטוריות חדשות בצעדים קטנים. השיחה הזו התנהלה בשפה האנגלית, ועבורי זו בהחלט טריטוריה חדשה (להקליט בשפה שאיני שוחה בה כשפתי הראשונה), אז אתגרתי את עצמי ונהניתי משיח מרתק עם אחת המנהיגות המשמעותיות בעולם. כשדיברנו על תרגול חיוביות, האירה מרילין נקודה מעניינת. השפה מפנה אותנו מיד לוויזואליזציה של הוראתה. כלומר, אנחנו מדמיינים את מה שאומרים לנו. מתוך דאגה, ילד בן שנתיים שומע 200 פעמים ביום את המילה "לא". כשהוריו אומרים לו "אל תשפוך את החלב" הוא בעצם מדמיין חלב שנשפך. שפה נגטיבית, אומרת מרילין, יוצרת מציאות כזו. האתגר הכי גדול שמרילין ביקשה להציף הוא שינוי האקלים: "לא נוכל להעביר עולם כזה לילדינו" היא אמרה "אנחנו חייבים לשנות את הרגלינו הישנים ולהעביר את הפוקוס שלנו לטובת היקום". דיברנו על הנטייה שלנו בעתות משבר לבחור מנהיגים נרקיסיסטיים, שמציעים פתרונות של שחור או לבן. ועל הציווי שלנו להגדיר בעצמו לעצמנו מהי עבורנו הצלחה אמיתית. זה זמן של האטה, של חישוב מסלול מחדש, של אי וודאות, דאגה וחשש, אולי סקרנות. אנחנו עדים כרגע לרגע היסטורי, לנקודת מפנה, וקשה להתנבא. זה זמן טוב להאזין לפודקאסט, להרחיב אופקים, לחשוב. הפודקאסט של מעלה בטוב התיימר מראשיתו לאתגר פרדיגמות, מוסכמות ולהציף דרכים אחרות, לאפשר עצירה של מחשבה לטובת בחירה. נדמה שיומרת הפודקאסט שזורה כעת בצו השעה. אני מקווה שיש בפרקים על מנת לתרום להרחבת מחשבה, ומאחלת לכולנו שבת שלום ובריאות!

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form מה הקשר בין פאסט-פוד, שעות עבודה מרובות וצרכנות אובססיבית? למה אנחנו ממהרים? למה אנחנו לא מסתפקים? אני נולדתי להתמהר, להספיק המון, לסמן עוד ועוד ויאים בצ'ק ליסטים אינסופיים. הרגשתי שניצחתי את המערכת. חייתי ביום אחד- שלושה ימים לפחות של אדם ממוצע. ניהלתי את הזמן ביעילות, ישנתי מעט, עשיתי כמה דברים במקביל ורצתי. הרווחתי המון על הריצה, על ההספק ועל המהירות - תשואות, הישגים, תחושת מסוגלות. רק שהמחירים נערמו, והתברר שיותר ברצפים מסוימים, גורר פחות באחרים. פחות נשמתי, פחות נכחתי, פחות אפשרתי להזדמנויות לחדור לתוך הגאנט המתוכנן לעילא. ו.. הייתי יותר לחוצה, ופחות מאושרת. הייתי כל הזמן ברגע הבא. וכשהוא הגיע, זנחתי אותו לטובת זה שאחריו. לא הבנתי מה זה "להיות" ? מה זה "להתבונן"? יש דברים לעשות? עושים, לא מתבוננים.. עד ש... כשלמדתי לעצור, לנשום, להתבונן, דברים הפכו פשוטים יותר ומהנים הרבה יותר. כשנתקלתי בספר של עמית נויפלד, ההיסטוריה של המהירות, קראתי אותו בלהט. נויפלד מדגים את סממני המהירות ואת מחיריה בתחומים שונים: מזון, עבודה, רפואה, צרכנות ועוד. אחר כך, הוא מסביר מהו הזרע ההיסטורי-פילוסופי, שהביא את האנושות לנקודה הזו. ואז, הוא פורט את מה שיכול הפרט לעשות על מנת להחיל שינויים. והכל - לטובת מטרה אחת - שיהיה לך טוב יותר! והכל - נתון לבחירתך! עמית נויפלד לא יצא מהגריד. הוא לגמרי בתוך הקווים. חי בעיר. עובד כמו כולנו. מנהל זוגיות. הוא פשוט עצר לשאול ואז לבחור, הוא החזיר שפיות לחייו, פשטות והנאה. הוא לא עזב את הגריד, אבל הוא כן נטש את המרוץ לעבר נראות מזויפת וסמלי סטטוס מצליחנים. אני, עדיין נוטה להתמהר, מועדת לדפוסי רצון להספיק, לעשות עוד ובמקביל, אבל גם שמה לב לתמורות - לעצירות מודעות, מדיטציות ונשימות, למנוע אחר פנימי של תשוקה ולא מתוך "מה יגידו" ו"איך זה נראה או נשמע". מה אני אגיד לכם? נהניתי מכל דקה בשיחה הזו, מה שהוביל לעוד דקות רבות אחרי שהמיקרופונים נכבו. מקווה שתתנו לזמן ההאזנה להתמתח בהנאה! לאתר תנועת ההאטה: http://slow.org.il/

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form לפעמים אנחנו מעורפלים, מבולבלים, לא בהירים, חשים תחושה של תקיעות או של תסכול. הפילוסוף יוג'ין ג'נדלין ערך מחקר אמפירי בשנות ה- 60 בו הקליט שיחות עם מטופלים על מנת לבחון מתי הטיפול אפקטיבי ומחולל תמורות ומתי פחות. הוא מצא שדווקא מטופלים שחוו חוסר מיקוד וערפל - הגיעו בטיפול לתנועה משמעותית יותר. מטופלים כאלה התבטאו במונחים מופשטים ובשפה גופנית כמו: מועקה בגרון, גוש בבטן וכיוב' תוצאות המחקר הובילו את ג'נדלין לגבש את שיטת ההתמקדות ולהביא לעולם מושג חדש felt sense או תחושה מורגשת. לאחרונה, מצאתי את עצמי מעורפלת באשר למשהו לכאורה טכני. לא ידעתי איך להגדיר את מה שאני עושה, מה הטייטל שראוי לתת לעבודתי. הערפל הזה השפיע עלי מאד, בלבל אותי ועצר את המשך התקדמותי. בתהליך מיתוג שאני עוברת עם שרון בג, עשינו התמקדות (בלי שידענו). ניהלנו חילופי דברים, הקשבנו למה מכווץ אותי ומה מהדהד בתוכי. ואז שרון זרקה לחלל האוויר מילה אחת, שעבורי עשתה הבדל גדול. כי הערפל הזה לא היה טכני באמת אלא מהותי מאד. כשהבנתי מהי המילה האחת שמאגדת את כל מה שאני עוסקת בו - החיוך התפשט ואיתו גם תחושת המיקוד והנכונות לנוע. מה המילה אתם שואלים? יזמות. ועוד תשמעו על זה, מבטיחה. בשיחה על התמקדות עם ד"ר יעל בר לב שוחחנו על עצם ההתנסחות והחיפוש אחר מילה שמדייקת חוויה גולמית כ- תהליך של התפתחות. שוחחנו על תסכול כרגש שיכול להחוות כסימן לליקוי במציאות, אבל ברגע שמבינים שהוא מסמן על ידיעה מעורפלת למשהו חדש שרוצה לקרות - אנחנו עשויים לחוות אותו כרגש מקדם. יעל גם שיתפה בסיפור מקרה של מירי, אשת קריירה שההתמקדות הביאה אותה להרחיב פרדיגמה ולשנות דרכי פעולה. האזנה נעימה!

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form "כל המלחמות - מקומן על הנייר" ביירון קייטי סבלה מדיכאונות, התמכרות לאלכוהול והפרעות אכילה. במהלך אשפוז במוסד לטיפול בהפרעות אכילה, חוותה לטענתה התעוררות רוחנית. ומאז, היא מורה רוחנית מוכרת מאד ובעלת שם. קייטי הבינה שהזדהות עם מחשבותיה מייצרת סבל. היא למדה להרחיק את עצמה ממחשבותיה ולהטיל בהן ספק. מחשבות יוצרות מציאות. איך? הן מחוללות בנו רגשות, ואלה מהווים דלק לפעולות. היא גם למדה שקבלת המציאות כמו שהיא ללא התנגדות מקלה על הסבל האנושי. ושהיחיד שיש לי שליטה עליו הוא - אני. הדרך שהיא מציעה מחזירה את האחריות לידנו, ומספקת תחושת בחירה. עד כאן, כלום לא חדש. מסורות שונות מצביעות על אותן הבחנות. ובכל זאת קייטי מציעה מהפכה בכל מה שקשור ליחסים (והכל בחיינו מושתת על יחסים). מה שעניין אותי מאוד אצל קייטי הם שלושה דברים: 1. העבודה שהיא מציעה היא מדיטציית כתיבה. מעצם כתיבת "המלחמה", כבר מתרחש יותר שלום. 2. היא מתחילה מחקירת הרגש החם והשלילי - כעס, עלבון, האשמה, השפלה, זעם, ייאוש וכו'. היא אומרת לנו, תשפטו את האדם שאתם כועסים עליו / נעלבים ממנו / מאשימים אותו. תבקרו אותו. תכתבו על הנייר את כל מה שאתם חשים כלפיו, בלי הנחות, בלי הכנעות. כמו שזה בראש שלכם. 3. היא מספקת כלי עבודה מעשי מובנה וסכמטי ובכך יוצרת גשר בין התיאוריה לפרקטיקה. אני נעזרת ב"עבודה" של קייטי ביומיום שלי. בעבור עצמי. ובעבור מתאמניי. כש"עובדים" מגלים שהחלק שלנו במשוואה (גם אם הוא קטנטן) הוא סופר משמעותי. מבינים שבלי מודע, אנחנו משחזרים כל הזמן את אותו הסיפור בכל אינטראקציה. זה שמשחזר חווית נבגד. זאת שמשחזרת נטושה. ההוא שתמיד מרגיש מנוצל. ההיא שמרגישה שכולם טובים ממנה. אין קסמים. יש תהליכים. והם דורשים זמן. ליווי. התמסרות. הדרך של קייטי היא יחסית מהירה וממוקדת. בשיחה עם ד"ר שחר לב ארי ונורית פרי, ניסינו להבין את העקרונות שמאחורי העבודה, ואת העבודה עצמה. וגם הדגמנו חקירת מחשבה כדי להמחיש את האיך. להשתלמות השנתית בשיטת העבודה לחצו כאן: https://www.theworkhealth.com/ לדפי "העבודה": https://thework.com/instruction-the-work-byron-katie/ למעוניינים בדפים מתורגמים בעברית, מוזמנים לשלוח אלי מייל.

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form פרק 6 המדע של האהבה עם ד"ר ליאת יקיר בפרק הקודם דיברנו על עולם הדייטים מתוך השטח וההתנסות, בפרק הזה אנחנו נותנות את הבמה למדע. שיחה סופר מעניינת על הצד הביולוגי של הרגשות שלנו. ד״ר ליאת יקיר שחוקרת את השורשים האבולוציוניים של ההתנהגות האנושית תענה על שאלות, שאולי אפילו לא חשבתם לשאול כמו למה אנחנו מתנשקים? למי אנחנו נמשכים? מה ההבדל בין גברים לנשים בכל מה שקשור לאהבה? למה אמהות שומעות כל רחש של התינוק לעומת האבות? וגם - תעלומת הזכר: האם סיפור הבריאה הפוך? נקבות היו פה קודם? למה בכלל יש זכרים בעולם? נדבר גם על אפקט קולידג׳ שסביר מה קורה למשיכה עם הזמן, והאם האהבה היא בעצם רק תגמול למטרה האמתית של העולם - התרבות? פרק שמעלה את המודעות לשוני בין המינים, מה שעשוי להפחית את החיכוכים ולתאם את הציפיות בתוך הזוגיות. מוזמנים להאזין וגם להצטרף לקבוצת מעלה בטוב, ללמידה משותפת ודיון מאתגר בנושאי well-being https://www.facebook.com/groups/2775884105772074/?ref=share

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form אתרי אינטרנט ואפליקציות מספקים פוטנציאל עצום להכרות בני זוג. הרבה יותר מההיצע שעמד לרשותו של גבר או לרשותה של אישה רק לפני עשרים שנה. רק ששפע ההזדמנויות מגיע עם עדויות על קושי הולך וגדל בעולם המערבי ביצירת יחסים. ביפן, שליש מהצעירים נמנעים מיחסי אהבה, ומעדיפים את חברת עצמם. אז איך צולחים את הפער הזה? ומה ראוי שנבחן בעמדותינו? מאמנת היחסים האדלריאנית יוכי דדון-שפיגל בשיחה מהשטח על חשיבות האותנטיות (כנות עם עצמנו ואחר כך עם מי שמולנו), ויתור על עמדה אינסטרומנטלית לטובת שיח דיאלוגי- אישי- סקרני. וגם עצות פרקטיות בנוגע להפחתה במספר הדייטים, מה כותבים בפרופיל וכיצד בוחרים תמונה. אחרי שהרגנו קצת את הרומנטיקה, הבנו מהי התמורה לסבלנות, לאורך רוח. אהבה ושותפות.  נהנינו ביחד גם מהקשבה לקטע פואטרי סלאם שכתבה יעל שגב, באדיבותה ובאדיבות פואטרי סלאם ישראל. המלצת הקריאה של יוכי: "התאהבות" מאת איילה מלאך-פינס https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=26254#.XZNX6CgzZPY